כתב מקומונטעידן השיימינג הביא את עמיעד טאוב לנקודת רתיחה. בטור נוקב הוא מסביר כי נמאס לו לשמוע כל הזמן מי צודק מי אוהב מי שונא ומי אמר למי בשביל זה יש מבחנים בתנ”ך ואת אבשלום קור.
כשאלוהים בוכה
“החיים הם לא עניין של המתנה לסערה שתעבור אלא ללמוד איך לרקוד בגשם” (ויויאן גריי).
אם חשבתי בתמימותי שהחופש הגדול גדול עליי בגלל הגדולים מסתבר שטעיתי ובענק.כי אם יש משהו או מישהו שממש הצליח להבאיש את ריחו של חודש יולי האהוב עליי בשנים שבשגרה הרי שמדובר בנפטון אל הים הרומאי המייצר לנו סערה אחר סערה שאצלי גאתה עד לנקודת האל חזור קרי הקש ששבר את גבו של הכתב.
לא בא לי לשמוע כל הזמן מי צודק מי אוהב מי שונא ומי אמר למי בשביל זה יש מבחנים בתנ”ך ואת אבשלום קור או לפחות היה.
עזבו אותי מכל הרבנים\שדרים\אמנים\קצינים\שופטים בדימוס\שרים שעדיין לא ישבו בכלא ושאר מיני ירקות שמעולם לא שמעתי את שמם ושהפכו לסלבריטאים לרגע במחי התבטאות מקוממת ומטומטמת.
לא רוצה לצטט ולהזכיר ולשחזר ולשכתב ולהעלות על הכתב את כל השטויות שנאמרו ונכתבו מאת אנשים שיודעים הכל רק בזכות זה שקנו להם מקלדת.
נמאס לי לעקוב כל היום אחרי ה’סערות בכוס מים רדודים” של המדינה הזאת קרי פרשיות שמתחלפות בקצב יותר מהיר מפרשת השבוע ושמרביתן גוועות מהר יותר מצמחוני בשווארמה ובקול ענות חלושה.
תנו לגדול בשקט
אין לי חשק לשמוע את מצעדי הגינויים של הפוליטיקאים שיורים גינויים בקצב של רובה סער מתקדם ומחליפים דעות כמו גרביים.
נקעה נפשי מפסטיבל ההקאות הציבורי והמצעדים חסרי הנשימה בהם אף אחד לא טורח לעצור ולנשום לפני שהוא מוציא לאור את כל השאריות הנדחות של מרכולתו ואת דברים שהסתתרו שנים בירכתי מוחו בכיכר העיר החדשה.
אני חסר יכולת להבין איך האחת ליד השנייה צועדים הציטוטים של הרב קרים, לצד המהפכה בטורקיה הפיגוע בניס והנאום של אשתו של טראמפ וכולן מייצרות את אותם הכותרות באותם העיתונים ועם אותה גודל התמונה.
אני לא מצליח למצוא אפילו טיפת סבלנות לכל הפרשנים בשקל שגורמים לי לקנא בימי פרשני שידורי היורו.
די לתת במה וחשיפה לכל אידיוט\מטומטם\דביל\אהבל\חסר דעת\אוויל \חלמאי\ שנתקע עם מספר ובו למעלה משבעה אפסים בתור לחלוקת השכל.
מזל שאני אדם מאמין שכן בניגוד לשנים בהם הייתי מתבאס מהסערות התכופות היום אני מבין שזו כנראה השיטה היחידה של היושב במרומים לשטוף את כל המלוכלכים שמסתובבים כאן ומטנפים לנו את האוויר הציבורי. בסוף עוד יתגלה האור של הקשת בענן בתום הסערות.
בעין הסערה
אגב סערות ידוע הסיפור מקרר הלב על אותו אסיר ציון יהודי ממורמר שנכלא בסיביר הקפואה ועבד בעבודות פרך עד שמונה לתליין המקומי. באחד הימים שפטו מפקדי המחנה את אחד מחבריו הטובים למוות ומיודענו נאלץ ללוות אותו בדרך הארוכה אל עמוד התלייה שניצב ביער עד מרוחק בדיוק כאשר החלה להשתולל במקום סופת שלגים נוראית.לאחר שצעדו בקור המקפיא מספר קילומטרים והסערה התחזקה חברו הביט אליו במבט נוגה ואמר לו:”איזה יום זוועה גם אני צריך למות וגם קור כלבים”. הסתכל אליו התליין במבט מזועזע ואמר:”אתה מתלונן? אני עוד צריך לחזור את כל זה”.