הבוקר נחנך מחדש מקווה הטהרה המשופץ ברחוב אלפעל. בין מכובדי האירוע והדוברים בטקס החנוכה – אף לא אישה אחת. את סיון טבק, תושבת רמת אלישיב המשתייכת ל’קהל היעד’ של המתחם זה ממש עיצבן והיא שואלת – האם כך ראוי במקווה נשים?
“שהחיינו והגיענו לזמן הזה”, כך נפתחת ההזמנה המכובדת לטקס השקת מקווה הטהרה החדש ברחוב אלפעל, ומיד אחריה רשימה ארוכה של מכובדים (יותר או פחות) אשר ישאו דברים, יברכו או לפחות ישרו מכבודם על האירוע.
אבל מה חסר ברשימה – נשים!
לטקס חנוכת מקווה טהרה לנשים, לא מצאו מארגני האירוע ולו אישה אחת, רבנית, יועצת הלכה או אפילו ‘סתם’ תושבת העיר, טובלת פוטנציאלית, שתישא דברים, תדגיש את חשיבות הטבילה או אולי אפילו תעמוד על הבמה ותודה לעוסקים במלאכה בשם כל הנשים הטובלות כולן.
מי יודע, אולי אפילו יכולה היתה לספר על המשמעות והחשיבות העצומה שיש למראה המקווה, לעיצובו ולאחזקתו עבור ציבור הנשים שחלקן לצערנו סולדות מהאקט עד כדי כך שיעדיפו לוותר לעצמן, או אפילו לשקר ולא להגיע לטבול במבנה שאינו ראוי ומטופל כהוגן.
אבל מי צריך לשמוע את זה מאישה, כשאפשר לחזור על אותן קלישאות וציטוטים ממקורות רבניים ע”י רבנים – כאלו שבעצמם מעולם לא נשאלו שאלות חודרניות ופרטיות (ולא כאן המקום להאריך) בטרם ניגשו לקיום המצווה.
אינני יודעת מי היו אותם “אורחים ואישי ציבור נוספים” שרשומים היו בהזמנה לאירוע, אך אני יודעת שאני וחברותיי לא הוזמנו.
אנחנו, שאמורות להיות המשתמשות הבלעדיות במקווה (בשלב זה לא תתאפשר טבילת גברים כלל – נראה כמה זמן זה יחזיק), לא הוזמנו וגם אם היינו מוזמנות באופן אישי, קשה לי להאמין שמישהי מאיתנו היתה מרגישה בנוח לשבת שם, במקום הקדוש והצנוע הזה, מוקפת עשרות רבנים ולשמוע – רק אותם מדברים.
בימים הקרובים אמורה לבחור מועצת העיר רב ראשי ללוד, גם מועצה דתית יש לבחור, אולי זו ההזדמנות להכניס אישה, שתייצג לפחות 50% מהציבור, אל תוך חבר המועצה הזו, שנועדה לשרת את כולנו, את כל תושבי העיר. גברים – אבל גם נשים!