בישיבת מועצת העיר האחרונה נשאה דברים יסמין אלסאנע, תלמידת כיתה ח’ הלומדת בבי”ס אורט למדעים והנדסה בשכונת הרכבת על חייה כנערה מוסלמית בעיר מעורבת ואמרה:”רוצים לחיות בשלום – האלימות היא הדבר המסוכן ביותר בחברה”.
“נולדתי למשפחה ערבית מוסלמית.. למדתי בבי”ס יהודי עד כיתה ו’ ובכיתה ז’ עברתי לבי”ס אורט בשכונת הרכבת. היתרון הגדול של העיר שלנו שהיא מאפשרת לילדים ערבים ויהודים ללמוד ביחד, להכיר אחד את השני, להיחשף לתרבות האחת של השני ואפילו להיות חברים.
“בכיתה שלי לומדת תלמידה נוצרייה, אני זכיתי ללמוד מתמטיקה משני מתנדבים יהודים, המחנכת שלי מג’לג’וליה.. זה מה שמאפיין את ביה”ס שלנו, את העיר שלנו, ערבים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. כולנו יחד, שותפים למטרה וחזון אחד.. להפוך את העיר לוד למודל של תקווה וחיים משותפים..
“אבל המפתח בעיני, הוא לשאוף לחיות יחד מתוך כבוד הדדי וסובלנות האחד כלפי האמונה, הדת והתרבות של האחר, בלי לבטל אותו ובלי להיות גזעני כלפיו. הדרך, דווקא בימים אלו, היא לקחת אחריות.זה מה שאנו לומדים בביה”ס, שהאדם חייב להיות אחראי למעשיו, והאלימות היא הדבר המסוכן ביותר בחברה. אני קוראת לבני גילי בחברה הערבית לשמור על הערכים של האסלם, לקבל את האחר, להכיל את השונה ובעיקר לאהוב את החיים. לצערי אין מספיק מודעות בחברה היהודית לכך שרוב החברה הערבית מתנגדת לאלימות ורוצה לחיות בשלום.
“כשפתחתי את הטלוויזיה ביום שישי שעבר וראיתי את הרצח בת”א, התביישתי, אבל חשוב לי שתדעו שלא כל הערבים שונאים את היהודים ורוצים לרצוח אותם.. פוגע בי כשמכלילים אותי ואחרים כמוני וגורמים לכך שיפחדו ממני..
“בכל חברה יש קיצוניים והתפקיד שלנו להראות שהם מיעוט ולא רוב.. אחד הנרצחים הוא אבא של חבר שלי לכיתה, כך שהאלימות לא עוצרת במגזר אחד..
“החלום שלי הוא לגדול ולשנות את העולם. הסיפור של בית הספר ושל המנהלת (שירין חאפי נטור) מוכיח לנו שעם אמונה ורצון השמיים הם הגבול..
“אני רוצה לומר תודה לראש העיר שלנו עו”ד יאיר רביבו, שמאפשר לי תמיד את הבמה החשובה הזו שבה אני יכולה לדבר בשמי ובשם הרבה מהחברים שלי שחושבים כמוני, שרוצים ללמוד, לחלום ולהגשים את החלום בגאווה, להקים בית בעיר שבה נולדו כדי שהיא תהיה מקום טוב יותר, בדיוק מה שרוצה ראש העיר שלנו..”התפילה שלי שלוד תהיה דוגמא לחיים משותפים, והאווירה שיש בביה”ס והסובלנות כלפי האחר, תתפשט לחברה כולה..”
דבריה של יסמין שנאמרו בעברית רהוטה, זיכו אותה במחיאות כפיים ממושכות ובחיבוק אוהב מראש העיר.