זהו סיפור אופטימי המראה שעם חשיבה יצירתית, רצון, ופתיחות רעיונית אפשר לשדרג את העיר לוד גם ללא תקציבי עתק. מבנה בי”ס שקדיאל היה נטוש במשך שנים ונמסר ללא תמורה כספית לעמותה ששיפצה אותו בכספי תרומות ותעניק בו טיפולים חינם לתושבי לוד. כתבה עם השראה.
“פעם זה היה תיכון שקדיאל והיום הוא אחד המקומות היפים והחשובים בארץ”, אומר ראש העיר לוד, עו”ד יאיר רביבו. ברבות השנים אכלס המבנה את בית הספר “פסגה” בסמוך לקריה הטכנולוגית אורט לוד ע”ש זייל, בשלושה מבנים שחוברו ביניהם במסדרון מקורה, כמו בתי ספר רבים בארץ. חובות כספיים הובילו בעבר לסגירתו של בית הספר, ומאז נותרו המבנים מיותמים, עד אשר החלו בעיריית לוד לפעול כדי למלא את המבנים מחדש.
במבנה בצפוני התחיל לפעול בית ספר אחר; הדרומי ניתן לעמותות שונות; ובמבנה האמצעי, שתוכנן בשנות ה-70 במשרד האדריכלים “ברחנא” ויועד לסדנאות בית הספר, נחנך לאחרונה “מרכז רוח אדם”, שמפעיל “האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות”. המרכז פעל בשנים האחרונות בגבעתיים, ובחיפושיהם אחר מבנה חדש הגיעו אנשיו אל עיריית לוד, שנתנה להם את המבנה ל-20 שנה ללא תשלום. בתמורה מספק המרכז שירותי טיפול חינם לקהילה המקומית.
לשיפוץ המבנה ששטחו כ-1,500 מטרים רבועים, הוקצו כ-2.5 מיליון דולרים (כספי תרומות), והוא הופקד בידי משרד האדריכלים גוטסמן-שמלצמן (אדריכלית אחראית: עדי מנשה פור). בדרך כלל נקשר שמו של המשרד עם פרויקטים יוקרתיים למדי: וילות בכפר שמריהו ובארסוף ומבני ציבור עתירי תקציבים כמו בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה או בניין לורי לוקיי למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב.
“מבנה בית הספר הישן יפה, ולכן לא צריך להשקיע הרבה, אלא בטעם”, אמר האדריכל עמי שמלצמן, מבעלי המשרד. “זו לא הייתה השקעה גדולה”, הוא מציין, “לא רצינו לנקר עיניים. אפשר היה להוסיף קומות, אבל תוספות היו מגדילות את הוצאות השיפוץ. הרעיון היה לשמר כמה שיותר, ובעצם לשדרג את זה”.
לפיכך נעשה השיפוץ בשני מישורים: מבחוץ שוקמה מעטפת הבניין חזרה למראה המקורי שלה, כשהשינויים היחידים הם הרחבת חלונות הקומה התחתונה כלפי מטה, עד לרצפה, פתיחת דלתות בחזית האחורית אל החצר, והוספה של רשת סורגי מתכת לבנים לאורך החזיתות (“משיקולי ביטחון וגם לסינון השמש”, מסביר שמלצמן).
בפנים, להבדיל, נהרסו כל הקירות, כדי לאפשר חלוקה חדשה של החללים. כך מוקמו הכיתות, חדרי ההנהלה וכן אולם “גומפה” (המיועד למדיטציה) לאורך הקירות החיצוניים, ואילו במרכז המבנה מוקמה הספרייה, שמוארת באמצעות החלונות העיליים המקוריים של המבנה (סקיי-לייטים) ומוקפת בקירות זכוכית, המאפשרים מבט דרך כל שטח הקומה. כמו כן נוצקה רצפת בטון חדשה, שהחליפה את רצפת הטראצו המקורית של בית הספר. זו שומרה רק בגרם המדרגות המקורי של בית הספר הישן.
גרם המדרגות קושר בין שני חלקי הבניין הנפרדים. הקומה התחתונה, שמיועדת לטיפול, קיבלה כניסה צדדית ונפרדת, במטרה לשמור על פרטיות המטופלים; הקומה העליונה מיועדת ללימוד, ובה נקבעה הכניסה הראשית. כניסה זו זכתה לאופי מונומנטלי: המבקרים מגיעים אל רחבת הכניסה העליונה בתום טיפוס בשביל, ואז מופנה מבטם אל המסדרון המקורה שחיבר בעבר את חלקי בית הספר. השיפוץ הפך את המסדרון לרכיב המרכזי, הממסגר את הנוף הפתוח במערב ואת המבט אל החצר.
כדי להלום את השימושים הנפרדים, ניתן לשתי הקומות אופי עיצובי נפרד. הקומה העליונה פתוחה ומרובת חלונות, עם חיפויי עץ על הקירות, בעוד שהתחתונה אינטימית יותר – קירות המסדרונות חופו בצבע שחור, ושומרים על הפרטיות בחדרי הטיפולים. חדרים אלה רוהטו בהתאם לסטנדרטים של שיטת הטיפול, שבבסיסה היא פרוידיאנית: בכל חדר ממוקמת ספה, שעליה שוכב המטופל. אור השמש חודר מהחלון במעלה הקיר, שפונה אל החצר.
תכנון החצר נעשה בשיתוף פעולה עם אחד מאנשי המרכז, כמערכת של שבילים שמאפשרים שיטוט והרהור. בחלקה קיבלה החצר אופי של ערוץ נחל מדברי. בעתיד מתכוונת הנהלת המרכז להרחיב אותו אל הבניינים השכנים, ולהציע בין היתר חדרי אירוח למטפלים שבאים ללמד כאן. “בעיקרון העירייה רצתה לתת את כל המתחם, כולל הבניינים הסמוכים”, מגלה שמלצמן, “כבר ערכנו תוכנית אב של כל המגרש, שאמורים להיות בו גם גן ילדים ו’גומפה’ גדולה יותר. בסוף זו תהיה ממש קריה”.
התושבים מרוויחים טיפולים בחינם
מדובר בדגם ייחודי של פעולה, המשלב הכשרת מטפלים וקשר עם הקהילה הסמוכה. המטפלים, שמקבלים מלגה כדי ללמוד במרכז, מעניקים בתמורה טיפולים פסיכואנליטיים ארוכים (שלא ניתן לכל אחד, עקב משך הטיפול וההתחייבות לארבעה טיפולים בשבוע). עמותת ”אנאתה”, הנמצאת גם היא במרכז, מעניקה לתושבי לוד טיפולים קצרים יותר, אבחונים וליווי בבית, הכל בחינם.
הגיוון האנושי של אוכלוסיית לוד, מעצם היותה עיר מעורבת של יהודים וערבים, בא לידי ביטוי גם בזהות המטופלים. במרכז החדש מצליחים להגיע לתושבים מכל שכבות הגיל והאוכלוסייה – קשישים, ילדים, הורים, ערבים, חילוניים ודתיים, ומנגישים את הטיפול הפסיכולוגי – שידוע בעלויות הגבוהות שלו – לאוכלוסיות מוחלשות.
פעילות המרכז במגרש הזה התאפשרה לא רק בזכות נכונותה של עיריית לוד לתרום את המבנה, אלא גם הודות לתרומה שקיבל המרכז מאיש העסקים איתן סטיבה, שהתפרסם בפעילותו הפילנטרופית הנרחבת באפריקה, כמו גם בעסקאות נשק שעשה באנגולה. סטיבה אף עומד בראשה של עמותת ”אנאתה” בלוד.
“לוד ממשיכה לחדש ולהתחדש. תפארת העבר הוחזרה למבנה הישן ואתם בהחלט מוזמנים לבקר שם”, סיכם ראש העיר, עו”ד יאיר רביבו.
הפרסום הובא לראשונה בכתבתו של אורן אלדר באתר XNET מבית YNET.