שתי מנהלות בתי ספר יסודיים בלוד, ענת אסף ושירין מחראב, התראיינו לאתר “דבר” בצל המשבר בערים המעורבות עם פרוץ המהומות. למרות הכל, הן מאמינות שאפשר לתקן: “אנחנו מחפשות פתרונות של כבוד, של אהבה ושל שלום. אין לנו ארץ אחרת. נביא את החינוך לשותפות לכלל מעשה חינוכי. נצליח לעבור את המשבר, אנו משוכנעות שעבודת החינוך תמשיך להיות טובה ומוצלחת”.
ענת אסף, תושבת לוד ומנהלת בית הספר היסודי “לוי אשכול”, בו לומדים ומלמדים יהודים וערבים, אינה זוכרת אירועים קשים כמו אלה שהתרחשו בעיר. לדבריה, האלימות והמתח הביאו את צוות המורים למשבר. “היה כעס ותחושת בלבול, אכזבה וחוסר אונים”, היא מספרת, “חששתי שהם יאבדו את האמון, שיוותרו על החלום לחיות בעולם טוב יותר”.
“עברו עלינו ימים לא פשוטים”, אומרת שירין מחראב, מנהלת בית הספר היסודי “אל זהראא” בלוד, גם היא תושבת העיר. “זאת הפעם הראשונה שאנחנו מתמודדים עם כזאת אלימות. כולנו הרגשנו בלבול, חרדה ופחד. לא הייתה שום ציפייה שדבר כזה יקרה”.
“מעבדה ליחסים בין המגזרים”
אסף מתארת את חדר המורים המגוון והייחודי שהיא מנהלת, ושזיכה השנה את המוסד באות נשיא המדינה בפרויקט “תקווה ישראלית” לחיים משותפים. לדבריה, המרחב החינוכי שמבוסס על סובלנות, קיום משותף והיכרות מעמיקה בין המגזרים, אותו היא מכנה “מעבדה ליחסים בין המגזרים”, היווה כלי משמעותי להתמודדות עם המצב. “אי אפשר היה להתלהם מאף צד כי יש לנו את הכל מכל”.
היא מספרת שתוך כדי האירועים, עסקה במחשבה כיצד לתרגם את הערכים עליהם מבוסס בית הספר למעשים ולפדגוגיה חינוכית. “בראשי שאלתי, איך מרגיעים? אילו מסרים מעבירים לצוות? במיוחד כשהוא מעורב. לי היה ברור תמיד, אנחנו ממשיכים להתקדם בדרך בה התחלנו, עם מה שאנחנו מאמינים”.
ורדה אופיר, מנהלת מחוז מרכז במשרד החינוך, אומרת שעל בתי הספר “לשים דגש על הצורך להקדיש זמן לשיח עם הילדים שינוהל בתבונה תוך התייחסות לעובדות. לצערי הבורות גדולה ויש חשיבות רבה בהעברת מסרים אופטימיים. על פי תפיסתי, אנחנו יכולים להתמודד עם המשבר אם ננהג באחריות חברתית, ברגישות ובתבונה”.
“התיקון לא קשור לעמדה פוליטית אלא לעצם היותנו כאן”
“גדלנו יחד יהודים וערבים, ואף אחד מאתנו לא הולך לשום מקום”, אומרת מחראב ומתארת את משימתן החינוכית של צוות המורות והמורים שהיא מנהלת. “אני חושבת שיש לנו שני תפקידים: האחד, להקשיב, להכיל ולהבין את התלמידים והתלמידות. הם עברו עכשיו חוויה מטלטלת. אפשר לדמיין ילד או ילדה בכיתה ב’, שמתמודדים בשנה אחת גם עם קורונה וגם עם מהומות שכאלה? באמת שכואב לי עליהם. אני רוצה לתת להם מקום לדבר ולעבד את החוויות שלהם. והתפקיד השני הוא יצירת מפגשים עם תלמידים יהודים. כמה שיותר מפגשים כאלה יגרמו לכלל התלמידים להבין שהעיר הזאת היא של כולנו”.
“מאז ומתמיד לוד הייתה מעורבת”, אומרת אסף. “התיקון לא קשור לעמדה פוליטית אלא לעצם היותנו כאן. אנחנו נחזור למצב הקודם שהיה בו הרבה יופי והשקעה בכל התחומים. כמנהלת מנהיגה אין לי אפשרות להיות במצב של חוסר תפקוד או נקיטת עמדה חד משמעית לטובת צד מסוים. אני מובילה מסרים של חיים משותפים בין המגזרים ודבר לא יפגע בכך”.
“אפשר להתמודד עם הקשיים”
למרות המשבר שחווה הצוות החינוכי שלה, אסף לא מודאגת. “אני בטוחה שהעבודה תמשיך להיות טובה ומוצלחת”, היא אומרת. עם זאת, היא מודאגת מהקשר בין בית הספר להורים ובין ההורים עצמם. “שם יש לי פחות שליטה”, היא אומרת. “למרות שלדעתי, כשהם יראו את איך שאנחנו בבית הספר מתייחסים אחד לשני, זה יאפשר לנו להתמודד עם הקשיים”.
היציאה ההדרגתית ממשבר הקורונה, יחד עם ההצלחה לחזור לשגרת הלימודים, נותנות למחראב תקווה לשינוי. “כשאני חושבת על זה, גם הקורונה הייתה משהו שלא ידענו מהו ובסוף הצלחנו להתמודד איתו. אני מאמינה שנצליח להתמודד גם עם זה. יש לנו משימה לא פשוטה. אנחנו מחפשים פתרונות של כבוד, של אהבה ושל שלום. אין לנו ארץ אחרת”.
עיקרי הכתבה פורסמו באתר “דבר” ע”י דוד טברסקי מיכל מרנץ