בחזרה למעברה מראשית ימיה של העיר לוד

לא רק סלאח שבתי: 70 שנה אחרי, יוצאי המעברות מוסיפים להיסטוריה את קולם האישי. ההצגה ‘תלושים’ בהפקת המרכז לתיאטרון בלוד פורשת את סיפורם של יוצאי המעברה בעיר, ומצטרפת לעיסוק הולך וגובר בפרק שנדחק לשולי ההיסטוריה הישראלית | בין אידאליזציה לביקורת, הם רוצים שתשמעו אותם * עיקרי הכתבה מאת יעל אלנתן כפי שפורסם באתר “דבר ראשון”

ההצגה ‘תלושים’ היא הפקת מקור של המרכז לתיאטרון לוד, שמחייה מחדש סיפורים וזיכרונות מחיי המעברה של העיר לוד. חיי המעברה נבנים אט אט מדמויות שונות המייצגות את היום-יום המורכב בתחנה הראשונה של מאות אלפי עולים לישראל. היא נוצרה מתוך ראיונות שערכו השחקנים והיוצרים עם תושבי העיר הוותיקים, ומבוססת על מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל.

חגיגות השבעים למדינת ישראל מציינות גם שבעים שנים למעברות – מחנות המעבר למאות אלפי העולים החדשים שהציפו את המדינה הצעירה עם הקמתה. יוצאי צפון אפריקה וניצולי השואה מאירופה נפגשו בהם לחיים בתנאים פיזיים קשים, שכללו מגורים באוהלים ופחונים בשמש הקופחת ובגשם השוטף. ישראל הרשמית הפכה אותן לסמל של הצלחה בקליטת העלייה ההמונית, מחיר קשה וזמני שצריך לשלם בדרך לשיכון של קבע. אך בקרב רבים מיוצאי עדות המזרח שישבו בהן, הן הפכו לסמל של אפליה וקיפוח.

הזכרונות עולים מחדש

למרות שהיוו פרק משמעותי ומעצב בביוגרפיה האישית והקולקטיבית, פרק המעברות זכה לייצוג מצומצם יחסית בתרבות הישראלית, ודאי בהשוואה לפרקים אחרים כמו המלחמות או הקמת ההתיישבות העובדת.

בשנים האחרונות מתעוררים סיפורי המעברות מחדש, והופכים למורכבים יותר. ייתכן שמרחק הזמן מאפשר התבוננות מחודשת על העשור בו מדינת ישראל הכפילה את אוכלוסייתה, ואלפי עולים שחלמו על מדינה יהודית מצאו עצמם חיים בפחונים ובאוהלים, ללא עבודה סדירה ועצמאות כלכלית, לפרקי זמן קצרים או ארוכים.

בחזרה להצגה בלוד: השחקנים מזמינים את הקהל לשבת איתם על הרצפה ולהרגיש את הילדות במעברה, שבה המשחקים מתבססים על כל מה שנמצא בשטח. לצעירים ולצעירות נושא הזוגיות בעל משמעות רבה, ובחורה צעירה בהצגה שואלת את האנשים בקהל אם הם ירצו להתחתן איתה.

גבר עולה לבמה, מתעקש להסתובב כשהוא לבוש בחליפה. מי שהיה המפרנס בבית מוצא עצמו עכשיו מחוסר עבודה. “פעם הייתי”, הוא אומר לקהל, “אפילו המלך היה קונה ממני, כולם הכירו אותי, היו לי חלומות ושאיפות, פעם אני הייתי”. מילותיו הם כמו סכין בלב. תחושת ירידת הערך העצמי המגיע מפרנסת משפחה ועבודה מורגשת היטב.

דמות אחרת עומדת על הבמה, מתלכלכת באבק וחוזרת על המשפט על המשפט “חלוץ חמוץ טוחן חצץ חמוץ”, ממחישה את ‘עבודות הדחק’ – עבודות יזומות מטעם הממשלה של סלילת כבישים או נטיעת יערות.

פס הקול שמלווה את ההצגה שוזר בתוכו שלושה שירים וקטע מוקלט על נושא כור ההיתוך. שלושת השירים, “ושוב נצאה אל הדרך”, “בשנה הבאה נשב על המרפסת”, ו”חלק בעולם” הם ביטוי מדויק לתהליך מורכב של עליה, קליטה והגדרה עצמית.

“אני לא הקול של אף אחד, אני בקושי הקול של עצמי” אומרת אחת השחקניות למגוון קולות אחרים ברקע שיוצרים פסיפס אנושי מורכב.

היצירה, החיבור והסיפור

פנינה רינצלר, מתגוררת בלוד מזה חמש שנים, הקימה את ‘המרכז לתאטרון לוד‘, בו פועל אנסמבל שחקנים מקצועי המפעיל קבוצות תיאטרון קהילתי. תהליך היצירה בהפקותיהם הקודמות, וגם ב”תלושים” מתאפיין בתהליך למידה המתבסס על הקשר עם תושבי העיר, והיצירה המשותפת נעשית בהשראת האנשים וסיפוריהם. גם כאן נפגשו השחקנים עם תושבי לוד שחיו במעברות, ובנו את דמויותיהם על פי סיפורם של התושבים והחיבור האישי של השחקן.

רינצלר, שגם הוריה גדלו במעברה, החליטה להפוך את ההיסטוריה המשפחתית לאומנות. “ההצגה הזאת היא ביטוי לאיפה החיים ואנחנו נפגשים”, סיפרה ל’דבר השבוע’, “כל אחד מהשחקנים לקח את בניית הדמות למקום שלו. חיפשנו את המקום בו השחקן מתחיל ונגמר”.

רינצלר מציינת כי בכלל השיחות עם תושבי לוד שגרו במעברה, זו התמונה שעולה. “יש נטייה לעשות אידיאליזציה לאירועים אחרי זמן מה”, היא אומרת. כשמעמיקים יותר, הוסיפה, עולים עניינים אחרים כמו הנושא העדתי. גם על משפחתה עברה טראומה, כאשר אחיה של אמה נעלם, ובמשפחה חושדים כי נחטף.

יהודית יצחקי, תושבת העיר וספרנית לשעבר, כמו מדגימה את דבריה של פנינה, כשבזכרונות היפים מתערבבים גם הקשיים. “עלינו מטורקיה ב-1948 וגרנו בפחונים במעברה. אני זוכרת את שמחת החיים שהייתה, שיחקנו בבוץ. אני זוכרת גם את הקור ואת החום. רוב האנשים במעברה היו אנשי עדות המזרח ורומנים. המשפחה שלי לא באה בטענות כלפי המצב, וגם לא באנו עם ציפיות שיתנו לנו משהו. לוד הייתה עיר לתפארת, ומי שהיה במעברות לא ראה אותה כמוזנחת – זה היה מנותק מהמציאות”.

לוד של היום היא עיר מעורבת, בה חיים יחד ערבים ויהודים. הקמת המעברות בתוכה היא שביססה את לוד כעיר יהודית. העולים שיצאו מהמעברות שוכנו בבתי הערבים שננטשו. משנות ה 90  קלטה העיר לוד עולים מקרב חבר העמים והם מהווים כ-23% מתושביה. מקומו של פרק המעברות בחיי העיר איננו מובהק ותחום, אך בפסיפס האנושי הקיים היום בוודאי שיש לו מקום.

רינצלר מתארת כי למרות הדימוי של ההזנחה החיצונית, התמונות מהתקופה ביחד עם תיאורי התושבים מעידים על כך שהייתה אסתטיקה במעברה. תחושות הקיפוח התעוררו, לדעתה, רק מהמפגש של הילדים שגדלו במעברה עם בני גילם שלא חיו בה, והם, בני הדור השני, כעסו גם בשם הוריהם. “הקולות על הזנחה ומצב רעוע הגיעו מאנשים שלא גרו במעברות והעידו על המצב. זאת הייתה ראייה מבחוץ”, אמרה. “אחד מוותיקי המעברה שראיינו אמר לנו – ‘אז לא דיברו על העניין העדתי. עכשיו אומרים על זה קיפוח. רק כשיצאתי לתל אביב, הבנתי מה היה הפער'”.

ההצגה “תלושים” תעלה שוב במרכז לתיאטרון לוד, רחוב רחל אלתר 17 לוד בתאריכים 18.2 ו-21.2. הזמנות בטלפון: 052343039