אביחי טבקכנס לוד ה-2 לקהילות ומורשת שנחתם לפני שעה קלה הבטיח “גילויים חדשים” ומסקרנים על תולדות העיר בימי כיבושה, לפני 71 שנים בדיוק ועל ימיה הראשונים של העיר ותושביה. הבטיח וקיים.
שנה בדיוק לאחר שהתכנס לראשונה והבטיח להפוך למסורת של תרבות, היסטוריה ומחקר אודות העיר לוד בתקופות השונות, התכנס הבוקר כנס לוד ה-2 באולם הפיס של תיכון אורט לוד ע”ש זיידל, כשמאות רבות של צופים ומשתתפים, מכל רחבי הארץ ממלאים את כסאות האולם וחלקם אף נאלצים לשבת במעברים ועל מדרגות האולם על מנת לקחת חלק בפרויקט המיוחד של מרכז הסיור “בשבילוד”.
הפאנלים כולם היו מרתקים, מלאים באינפורמציה ומגובים בסיפורים ואנקדוטות מחקריות מרתקות שניתנו מפי מיטב החוקים ומורי הדרך שהשתתפו בכנס ובמושבים השונים. מעניינת במיוחד היתה הרצאתו של ההיסטוריון והמזרחן ד”ר ירון עובדיה אשר סקר בפני הקהל את “הנרטיב הפלסטיני” אודות כיבוש העיר לוד וגירוש תושביה במהלך מבצע דני, עד אשר נותרו בעיר לוד וברמלה הסמוכה תושבים מקומיים מעטים בלבד.
בין היתר נעזר ד”ר עובדיה ב”זיכרונות”, סיפרו המתורגם של עבדאללה א-תל, קצין צבא ירדני אשר פיקד על כוחות הלגיון הערבי בירושלים בימי מלחמת העצמאות ב-1948-9.
בספרו מספר א-תל, כפי שהביא ד”ר ירון עובדיה, אודות תיאוריה, שלימים התבררה כלא נכונה, לפיה הערים לוד ורמלה לא “נכבשו” בקרב הוגן כל ידי היהודים, אלא למעשה “נמסרו” ליהודים – ואילו הם, הכוחות הערביים המקומיים ננטשו והופקרו תמורת ויתור יהודי במקומות אחרים.
מעבר לכך, הביא ד”ר עובדיה עדויות קשות אודות אותן צעדות מגורשים מהעיר לוד, אשר כונו על ידם “צעדות המוות”, בהם השתתפו אלפי תושבים נסוגים, גברים נשים וטף, ללא מזון מספק ומים – אשר ברחו ללא גיבוי הממשל הירדני וללא סיוע כלשהו מצידו.
שיאו של הכנס היה במפגש בין שני ילידי העיר לוד – איש התקשורת יעקב ברדוגו ואורחו לפאנל, חתן פרס ישראל ומשיא משואת יום העצמאות ה-40, המשורר ארז ביטון.
בשיחתם הפתוחה והכנה הפליגו שני הלודאים בסיפורים מעברה של לוד, תוך שהם משלבים קטעי שירה משירתו של ביטון. בשיחתם עמדו השניים על מקומה של העיר לוד בעיצוב דרכם וחייהם – על יתרונותיה ועל מגרעותיה.
“כל פעם שאני חוזר לבקר את משפחתי בעיר לוד, אני מקפיד שלא לעבור מהכניסה הצפונית לעיר,” אמר ברדוגו, המתגורר היום בתל אביב אך משיך להגדיר עצמו ‘לודאי’ בכל מקום, “שם היה בית ילדותי. ארמון גדול בזיכרוני, והיום הוא עיי חורבות המונח לצד הדרך. כואב לי ממש בכל פעם שאני עובד על ידו”.
ואילו המשורר ביטון היה חריף אף יותר כלפי העיר וראשיה באותן שנים כשסיפר איך עם הגעתם לעיר לוד שוכנה משפחתו באחד ממאות הבתים הריקים שעמדו בעיר, נטושים מתושביהם הערבים שברחו אך משום מה גורמים ממשלתיים החליטו על הוצאתם שלהם ושל שכניהם מאותם בתים ושיכונם בצריפונים במעברה הסמוכה.
“מדובר היה בהרס הדרגתי. מכוון. נלוז. מרושע של הרשויות. הם פשוט הרסו את הבתים ואת ההורים שלי פינו לצריף. ומהצריף, הדרך לבית החולים ולסוף המר הייתה קרובה מאוד” סיפר בכאב בולט ביטון.
בהמשך השיחה פתחו השניים פצע מדמם נוסף – (חוסר) ההשקעה והטיפוח בבני העיר לוד. השניים, שצמחו והצליחו מאוד, כל אחד בדרכו, בחיים הפרטיים ביקשו להדגיש שאמנם הם הביאו איתם לכל מקום שהלכו את המורשת העשירה והתרבות שספגו בעיר לוד מהחברה שהקיפה אותם – אך הצלחתם היתה ‘למרות’ ולא ‘בזכות’ הרקע ממנו הגיעו.
ברדוגו סיפר כי את הצלחתו הוא חייב ל”מסננת”, כפי שהוא קרא לזה, של מדרשית נועם בה למד שם קיבל כלים מערביים ומתקדמים להצלחה ואילו ביטון, שוב ביטא באופן חריף יותר את הכאב כשאמר ש”כאשר שואלים אותי, ארז אם לא היית מתעוור, היית משורר – אני עונה אם לא הייתי מתעוור – לא הייתי מסוגל בכלל לפרנס את עצמי. לא ניתנו לי ולחבריי שגדלו איתי את הכלים”.
את השיחה ליוו כאמור הקראת קטעי שירה מקוריים שנכתבו על ידי ביטון הנוגעים בתרבות, בעבר, בהיסטוריה ובאנשים של העיר לוד, או כפי שאמר ביטון בסיכום השיחה – “לפעמים אני ממש שמח שלא כל האנשים שאני מכיר קוראים שירה. כי אם אותם אנשים היו קוראים את שיריי, ודאי היו מזהים בהם את עצמם”.
