כתב מקומונטטלטלות רבות עברו על לוד בשני העשורים האחרונים, אשר קיבעו את הדימוי הנמוך ממנה סבלה לוד באותן שנים. זאת בדיוק הנקודה ששיגרה לפני ארבע שנים, עם תחילת הקדנציה הנוכחית, קבוצה של צעירים מקומיים להתחיל בעשייה.
ליאור בניסטי, מנהל מרכז הצעירים בלוד, וענבל מדעי שעובדת לצדו במרכז, מספרים כי לפני ארבע שנים פרץ בסערה למשרדם צעיר ממוצא אתיופי, אבישי צגהון שמו, “אני מפה, מהעיר לוד, ויש לי חלום — אני רוצה שיהיה פה פסטיבל קולנוע שידבר רק על חברה, על סוגיות שמעסיקות אותנו. יש בעיר הזאת זירה משוגעת של עשייה חברתית”, אמר להם. “הוא זרק את הפצצה, ואז נעלם לכמה שבועות”, מחייכת מדעי. כך בכתבתה של נירית אנדרמן שהתפרסמה השבוע בעיתון הארץ שאת עיקריה אנו מביאים כאן.
צגהון נעלם, אבל מדעי ובניסטי נדלקו. פסטיבל קולנוע כזה, הם הבינו, יאפשר להם גם להראות כי דברים חיוביים קורים בלוד, וגם להציג את האוכלוסייה המגוונת של העיר. “רצינו להראות שיש פה עשייה חברתית עשירה, ופסיפס חברתי מהמגוונים בארץ”, אומר בניסטי. “בלוד יש כ-30% ערבים, אוכלוסייה של יוצאי ברית המועצות לשעבר, קהילה אתיופית, קהילה בדואית, חרדים, ערבים נוצרים, ובכלל עולים שהגיעו מכל מקום בעולם היהודי”.
“פתאום גם הבנו שבגלל שאין קולנוע בלוד ומי שרוצים לראות סרט צריכים לצאת בשביל זה מהעיר. רצינו שאנשים יוכלו לצרוך תרבות בתוך לוד”, מבהירה מדעי. “הבנו שיש פה כל כך הרבה עמותות וכל כך הרבה עשייה חברתית, שזה משהו שחייבים להוציא החוצה, לדבר עליו. נראה לנו נכון להציף את השיח הזה באמצעות קולנוע”.
השניים התחילו לבדוק כיצד אפשר להרים אירוע כזה ולגייס כסף. כשצגהון שב והופיע במשרד הם גייסו אותו מיד לפרויקט. החלום שלו נהפך די מהר למציאות, ולפני שנתיים התקיים לראשונה פסטיבל הקולנוע החברתי בלוד. הצוות של פסטיבל הקולנוע הוותיק בירושלים סייע להם בהיבט הקולנועי — לקטורה של הסרטים, קשר עם המפיצים, איכות ההקרנה — ולאורך כמה ימים הוקרנה באתרים שונים בעיר שורה של סרטים מישראל ומהעולם העוסקים בנושאים חברתיים, לצד דיונים בנושאים שעוררו. בשנה שעברה התקיים הפסטיבל בפעם השנייה, וביום שני השבוע נפתחה המהדורה השלישית שלו.
בשבוע שעבר, מספרת הכתבת, כשהגעתי לשמוע קצת מהמארגנים על הפסטיבל, המתינו במרכז הצעירים בעיר לא פחות משבעה אנשים. צגהון לא יכול היה להגיע, אבל חבריו הבהירו כי בעל החלום הוא עדיין אחד ממובילי האירוע. הם כולם חלק מהצוות שמוביל את הפסטיבל, כולם עובדים בהתנדבות, כולם משקיעים שעות עבודה רבות בפרויקט וכולם תושבי העיר או התגוררו בה עד לאחרונה. בעיקר, כולם מדברים עליו בלהט מדבק.
“רובנו לא אנשי קולנוע. אנחנו מגיעים מדיסציפלינות שונות ומרבים להתווכח בינינו מה נכון לעשות ומה לא. זה משהו ייחודי שלא קיים בפסטיבלים אחרים”, אומרת נטע אפל, עובדת סוציאלית. לה, למשל, חשוב שהפסטיבל יעסוק באלימות נגד נשים. בעבר היא התעקשה להקרין בו סרט שעסק בזנות. “זה נושא נפיץ מאוד פה, אבל היה לי חשוב להראות שלמרות שיש בעיר הזאת הרבה שומרי מסורת, גם לודאים יכולים לשבת ולדבר עליו”, היא אומרת. השנה הוקרן בפסטיבל הסרט התיעודי “נשות החופש” שביימה עביר זייבק חדאד, העוסק בנשים שנרצחו על רקע “כבוד המשפחה”.
“לנטע חשוב לדבר על זנות, לעידן (גולדברג) חשוב לדבר על הפליטים בסוריה — כל אחד מאתנו מביא את מה שחשוב לו, ויחד אנחנו מייצרים מזה פסטיבל שמדבר לכולנו”, אומרת מדעי, המכהנת כמנהלת הפסטיבל והמפיקה הראשית שלו.
אלעד לאור, בוגר לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, מחזיק בתיק הנוער בפסטיבל. הוא עובד עם שמונה קבוצות של בני נוער בחלקים שונים של העיר (“אלה קבוצות שנועדו לבטא את הגיוון החברתי בעיר: ערבים, חרדים, אתיופים, רוסים וכו'”, הוא מסביר), ועם כל קבוצה יצר סרט שמתייחס לחיים בלוד. “בשנה שעברה אחד הסרטים התייחס לסדרת הטלוויזיה ‘לוד — עיר בין ייאוש לתקווה’ שלכולם פה בעיר היה קשה איתה, כי היא הראתה בעיקר את הצד הקשה של לוד. אז הנערים יצרו בתגובה סרט ‘אני בא מלוד’ שזוקף את הגב של כולם”.
“זה מאפשר גם לנוער להיחשף לקולנוע, לעשות סרט בעצמם”, אומרת אפל. “חשוב לנו לעזור לאנשים בלוד להתחבר לפרויקט הזה. שהם לא רק יקנו כרטיס, אלא יהיו חלק, ובאמת רואים שאנשים מתחילים לבקש מאתנו שיהיה סרט שיתאים לקהילה שלהם, שנקרין סרט בשפה שלהם”.
ואכן, נדמה כי המארגנים השתדלו שהפסטיבל יפנה לכמה שיותר אוכלוסיות בעיר. מלבד “נשות החופש” הוקרנו בו השנה, בין היתר, הסרט התיעודי “עיר רפאים” העוקב אחר פליטים סורים הנמלטים מדאעש, הדוקו “מי יאהב אותי עכשיו?” שבמרכזו הומו שהוא נשא איידס, “The Lamb” על נער אתיופי שאיבד את אמו, וגם סרט ילדים מדובב לערבית (“דרדסים: הכפר האבוד”). כמו כן, סרט על רקדן אוקראיני, סרט שעלילתו מתרחשת בקרב הקהילה החרדית בברוקלין, סרט של הבמאית החרדית טלי אברהמי (הקרנה לנשים בלבד), וסרט שהונגש לכבדי ראייה ושמיעה. עלות הכרטיס להקרנה היא עשרה שקלים בלבד.
“ברור לנו שהקולנוע הוא כלי לשינוי חברתי”, אומר בניסטי. נקודות המבט המגוונות של הסרטים, הדיונים שמתקיימים לצדם, והמעורבות של הקהילה ביצירת חלק מהתכנים — אלה תהליכים שמקדמים שינוי, הוא מסביר. יונתן אונגר, חבר נוסף בצוות, מספר ששר החינוך לשעבר, שי פירון, ביקר באחרונה בלוד: “הוא דיבר על זה שכל מהפכה צריכה מניפסט, איזה טקסט מכונן שיעמוד בבסיסה”. לדבריו, הפסטיבל הוא “הטקסט המכונן של מה שקורה פה בעיר. זה כלי מושלם להראות את הפוטנציאל בלוד, שסבלה בעבר מגורמים מדכאים רבים, מבחוץ ומבפנים. אנשים מגלים פתאום בזכות הפסטיבל כי יש בלוד גם זירה לתרבות וליצירה”.