ההצגה ‘תלושים’ היא הפקת מקור של המרכז לתיאטרון לוד, שמחייה מחדש סיפורים וזיכרונות מחיי המעברה של העיר לוד. חיי המעברה נבנים אט אט מדמויות שונות המייצגות את היום-יום המורכב בתחנה הראשונה של מאות אלפי עולים לישראל. היא נוצרה מתוך ראיונות שערכו השחקנים והיוצרים עם תושבי העיר הוותיקים, ומבוססת על מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל.

חגיגות השבעים למדינת ישראל מציינות גם שבעים שנים למעברות – מחנות המעבר למאות אלפי העולים החדשים שהציפו את המדינה הצעירה עם הקמתה. יוצאי צפון אפריקה וניצולי השואה מאירופה נפגשו בהם לחיים בתנאים פיזיים קשים, שכללו מגורים באוהלים ופחונים בשמש הקופחת ובגשם השוטף. ישראל הרשמית הפכה אותן לסמל של הצלחה בקליטת העלייה ההמונית, מחיר קשה וזמני שצריך לשלם בדרך לשיכון של קבע. אך בקרב רבים מיוצאי עדות המזרח שישבו בהן, הן הפכו לסמל של אפליה וקיפוח.

הזכרונות עולים מחדש

למרות שהיוו פרק משמעותי ומעצב בביוגרפיה האישית והקולקטיבית, פרק המעברות זכה לייצוג מצומצם יחסית בתרבות הישראלית, ודאי בהשוואה לפרקים אחרים כמו המלחמות או הקמת ההתיישבות העובדת.

בשנים האחרונות מתעוררים סיפורי המעברות מחדש, והופכים למורכבים יותר. ייתכן שמרחק הזמן מאפשר התבוננות מחודשת על העשור בו מדינת ישראל הכפילה את אוכלוסייתה, ואלפי עולים שחלמו על מדינה יהודית מצאו עצמם חיים בפחונים ובאוהלים, ללא עבודה סדירה ועצמאות כלכלית, לפרקי זמן קצרים או ארוכים.

בחזרה להצגה בלוד: השחקנים מזמינים את הקהל לשבת איתם על הרצפה ולהרגיש את הילדות במעברה, שבה המשחקים מתבססים על כל מה שנמצא בשטח. לצעירים ולצעירות נושא הזוגיות בעל משמעות רבה, ובחורה צעירה בהצגה שואלת את האנשים בקהל אם הם ירצו להתחתן איתה.

גבר עולה לבמה, מתעקש להסתובב כשהוא לבוש בחליפה. מי שהיה המפרנס בבית מוצא עצמו עכשיו מחוסר עבודה. “פעם הייתי”, הוא אומר לקהל, “אפילו המלך היה קונה ממני, כולם הכירו אותי, היו לי חלומות ושאיפות, פעם אני הייתי”. מילותיו הם כמו סכין בלב. תחושת ירידת הערך העצמי המגיע מפרנסת משפחה ועבודה מורגשת היטב.

דמות אחרת עומדת על הבמה, מתלכלכת באבק וחוזרת על המשפט על המשפט “חלוץ חמוץ טוחן חצץ חמוץ”, ממחישה את ‘עבודות הדחק’ – עבודות יזומות מטעם הממשלה של סלילת כבישים או נטיעת יערות.

פס הקול שמלווה את ההצגה שוזר בתוכו שלושה שירים וקטע מוקלט על נושא כור ההיתוך. שלושת השירים, “ושוב נצאה אל הדרך”, “בשנה הבאה נשב על המרפסת”, ו”חלק בעולם” הם ביטוי מדויק לתהליך מורכב של עליה, קליטה והגדרה עצמית.

“אני לא הקול של אף אחד, אני בקושי הקול של עצמי” אומרת אחת השחקניות למגוון קולות אחרים ברקע שיוצרים פסיפס אנושי מורכב.

היצירה, החיבור והסיפור

פנינה רינצלר, מתגוררת בלוד מזה חמש שנים, הקימה את ‘המרכז לתאטרון לוד‘, בו פועל אנסמבל שחקנים מקצועי המפעיל קבוצות תיאטרון קהילתי. תהליך היצירה בהפקותיהם הקודמות, וגם ב”תלושים” מתאפיין בתהליך למידה המתבסס על הקשר עם תושבי העיר, והיצירה המשותפת נעשית בהשראת האנשים וסיפוריהם. גם כאן נפגשו השחקנים עם תושבי לוד שחיו במעברות, ובנו את דמויותיהם על פי סיפורם של התושבים והחיבור האישי של השחקן.

רינצלר, שגם הוריה גדלו במעברה, החליטה להפוך את ההיסטוריה המשפחתית לאומנות. “ההצגה הזאת היא ביטוי לאיפה החיים ואנחנו נפגשים”, סיפרה ל’דבר השבוע’, “כל אחד מהשחקנים לקח את בניית הדמות למקום שלו. חיפשנו את המקום בו השחקן מתחיל ונגמר”.

רינצלר מציינת כי בכלל השיחות עם תושבי לוד שגרו במעברה, זו התמונה שעולה. “יש נטייה לעשות אידיאליזציה לאירועים אחרי זמן מה”, היא אומרת. כשמעמיקים יותר, הוסיפה, עולים עניינים אחרים כמו הנושא העדתי. גם על משפחתה עברה טראומה, כאשר אחיה של אמה נעלם, ובמשפחה חושדים כי נחטף.

יהודית יצחקי, תושבת העיר וספרנית לשעבר, כמו מדגימה את דבריה של פנינה, כשבזכרונות היפים מתערבבים גם הקשיים. “עלינו מטורקיה ב-1948 וגרנו בפחונים במעברה. אני זוכרת את שמחת החיים שהייתה, שיחקנו בבוץ. אני זוכרת גם את הקור ואת החום. רוב האנשים במעברה היו אנשי עדות המזרח ורומנים. המשפחה שלי לא באה בטענות כלפי המצב, וגם לא באנו עם ציפיות שיתנו לנו משהו. לוד הייתה עיר לתפארת, ומי שהיה במעברות לא ראה אותה כמוזנחת – זה היה מנותק מהמציאות”.

לוד של היום היא עיר מעורבת, בה חיים יחד ערבים ויהודים. הקמת המעברות בתוכה היא שביססה את לוד כעיר יהודית. העולים שיצאו מהמעברות שוכנו בבתי הערבים שננטשו. משנות ה 90  קלטה העיר לוד עולים מקרב חבר העמים והם מהווים כ-23% מתושביה. מקומו של פרק המעברות בחיי העיר איננו מובהק ותחום, אך בפסיפס האנושי הקיים היום בוודאי שיש לו מקום.

רינצלר מתארת כי למרות הדימוי של ההזנחה החיצונית, התמונות מהתקופה ביחד עם תיאורי התושבים מעידים על כך שהייתה אסתטיקה במעברה. תחושות הקיפוח התעוררו, לדעתה, רק מהמפגש של הילדים שגדלו במעברה עם בני גילם שלא חיו בה, והם, בני הדור השני, כעסו גם בשם הוריהם. “הקולות על הזנחה ומצב רעוע הגיעו מאנשים שלא גרו במעברות והעידו על המצב. זאת הייתה ראייה מבחוץ”, אמרה. “אחד מוותיקי המעברה שראיינו אמר לנו – ‘אז לא דיברו על העניין העדתי. עכשיו אומרים על זה קיפוח. רק כשיצאתי לתל אביב, הבנתי מה היה הפער'”.

ההצגה “תלושים” תעלה שוב במרכז לתיאטרון לוד, רחוב רחל אלתר 17 לוד בתאריכים 18.2 ו-21.2. הזמנות בטלפון: 052343039

The post בחזרה למעברה מראשית ימיה של העיר לוד appeared first on מקומונט לוד.

לפני חמש שנים עברה פנינה רינצלר (מנכ”לית התיאטרון) ללוד, במטרה להקים כאן תיאטרון אחר כשלצידה השחקנים: הילה בראל, סיון אמיר, קדאר הריני (שחקן בפאודה), ושריאל יגודניק. לאחר ברכת הדרך מראש העיר יאיר רביבו ואחראית התרבות אורית עופר, נכנסה קבוצת השחקנים לביתה הראשון במתנ”ס שיקאגו ולאחר שנתיים עברו למרכז העיר לספריה לדורות. כעת, עד שייבנה בית תרבות ססגוני בעיר, קיבל המרכז לתיאטרון לוד לשנים הבאות בית ליצירה ברחוב רחל אלתר 17.

מדובר במקלט דו-שימושי, ששימש את הסניף הישן של תנועת הנוער הדתית עזרא. המקום הסב עצמו למשכנו החדש של המרכז לתיאטרון לוד לרווחת האנסמבל, לרווחת כל הקבוצות הקהילתיות ולרווחת התושבים. החבר’ה של עמותת איילים התנדבו לשפץ, בנק לאומי תרם מזגנים, במשך החודש האחרון התנדב אלעד מוזס (סטודנט מוכשר בעיר) לצייר על הקיר החיצוני של התיאטרון, וביום ראשון התקבצו כל הקבוצות בדמויות ססגוניות לארוחה תיאטרונית כדי לומר תודה, לברך על שפע העשייה ולחנוך את המקום החדש.

ראש העיר, עו”ד יאיר רביבו, הגיע כדי לברך, תוך שהוא חולק עם חברי התיאטרון את ערכו הסנטימנטלי של המקום בעבורו שכן בצעירותו היה חבר בסניף עזרא ומשם עקב אחר כל גילגולי המקום עד הלום.

לאחר הברכות עלו כל הנוכחים לגזור את הסרט.

The post המרכז לתיאטרון לוד חוגג חמש שנים וחנוכת בית appeared first on מקומונט לוד.

האווירה בבית הקשתות בשבוע שעבר הייתה קסומה. המבנה העתיק אשר פעל בתקופה העותומנית והבריטית והפסיק את פעילותו בשנת 1948, שימש עד אז ליצור מוצרים שונים הקשורים לשמן. עם השנים הוזנח המקום אך נשמר במלוא גודלו ותפארתו, וכעת משמש כאחד האתרים הפופולריים של העיר וכמקום מפגש לאירועים חברתיים שונים.

את האירוע הוביל גרעין הסטודנטים בני עקיבא ברמת אשכול, בשיתוף קהילת הסטודנטים מ”תוצרת הארץ”, הגרעין התורני, רשת המתנ”סים בלוד וצוות אגף תרבות, בעידודו ובתמיכתו של ראש העיר, עו”ד יאיר רביבו.

וגם: קבוצת התיאטרון הקהילתי בלוד מעלה הצגה חדשה בנושא התחדשות עירונית

קבוצת התיאטרון הקהילתי של המרכז לתיאטרון לוד חידשה השנה את שורותיה, ובנוסף לתמיכת העיריה ומשרד התרבות והחלה שיתוף פעולה עם תושבי העיר על מנת להשמיע את קול התושבים באופן אמנותי בתחום ההתחדשות העירונית בלוד.

במהלך השנה חוקרים השחקנים החובבים, תושבי העיר, את הנושא על כל צדדיו, פוגשים תושבים המתגוררים בשכונות בהן מתוכננים תהליכי פינוי בינוי, יושבים בכנסים המתקיימים לטובת העניין ומביאים את החומרים לעיבוד בתיאטרון בהנחייתן של פנינה רינצלר ולירון דינוביץ’. בקרוב יעלו המשתתפים הצגה שתנסה להשמיע את הקולות המגוונים בנושא.

שחקני קבוצת התיאטרון הקהילתי פונים אל תושבי העיר כדי שישתפו אותם במידע או בתחושות לגבי התחדשות העיר. בשחקנים: שי לב, רעות קרוצי, אתי אלול בוכניק, גוזלן שלום, גאולה כהן יהודית יצחקי, דורין פיינר, דניאל קבזון, סוזי אשכנזי, אורי קאופמן, משה ברק, רבקה רוסי, בני ליבוביץ, קלודין יהושוע.

The post אירועי תרבות בלוד: מאות בהופעה של אמיר דדון בבית הקשתות והצגה חדשה של התיאטרון הקהילתי appeared first on מקומונט לוד.

כאג’נדה, שם לעצמו המרכז לתיאטרון לוד כמטרה, ליצור הצגות פרינג’ מקוריות הנובעות קודם כל מתוך הקהילה בלוד. בשנה שעברה העלו בפסטיבל במזרח את ההפקה “מקודשת מקודשת מקודשת” שעסקה בטקסי החתונות בקרב עדות המזרח מנקודת מבט נשית ובשיתוף פעולה עם תושבות העיר.

השנה, מתוך הכרות עם הסיפורים מאחורי התושבים בלוד שעלו ארצה מיד לאחר מלחמת העולם השניה, מטוניס, לוב ומרוקו, ומאחר שתקופת השואה בקרב יהודי צפון אפריקה כמעט ואינה מדוברת כלל, לא במערכת החינוך ולא בעשיה האמנותית בארץ, חשו כי מחובתם כתיאטרון פורץ גבולות בעיר, לחקור יותר לעומק את הנושא ולעבד אותו אמנותית.

אנסמבל השחקנים נפגש עם תושבים בלוד, ליקט חומרים גם ביד בן צבי בירושלים ובמוזיאון יוצאי לוב באור יהודה ונכנסו אל הסטודיו לתוך עבודת מעבדה תיאטרונית.

בתחילת הדרך נקודת ההנחה הייתה כי הנושא הושתק בעקבות הקיפוח העדתי המתקיים עד היום בפריפריות. עם המפגשים והראיונות הבינו כי היוצאים מצפון אפריקה בעצמם בחרו שלא לדבר על העניין ולהמשיך הלאה מתוך הקושי להשוות עצמם לזוועות שהתחוללו באירופה וגם מתוך הפחד להישבר.  “הגענו לארץ ולנו הייתה משפחה, היינו אסירי תודה”.

מתוך כך בעת עיבוד החומרים עלה הצורך לתת הכרה לכאב ולחרדה של חיים בצל מלחמה, להביא אל התודעה הישראלית שגם בצפון אפריקה היה סבל, מחנות עבודה, חלקם נלקחו אף למחנות השמדה וחלקם איבדו את יקיריהם. עוד עולה בהפקה ביקורת השחקנים על עצמם כאנסמבל מראיין המשתוקק לקבל אליו כמה שיותר חומרים. ההפקה מזגזגת בין העבר להווה, בין תיעודי המרואיינים לעבודה התיאטרונית, בין השמחה שבשירי המורשת לאובדנים שהביאה עימה השואה.

הנחיה ובימוי: פנינה רינצלר. שחקנים יוצרים: מיכל ארזוני, רחל שטנגל, אנה שפלנסקי, אילאיל ישראלי, פנינה רינצלר, רונן אדלר,  רותם זיו. מוסיקאי: בועז גרוס. עיצוב תלבושות וחלל: רחל שטנגל. עיצוב תאורה: יואב בראל. עריכת וידיאו: רוני הרמן. הפקה: אפרת וייסמן. ניהול הצגה: שריאל יגודניק.

מרואיינים: גוזלן שלום, אורייט טיבי, אמיליה קודיש, חנה לוי,  אסתר ברנס, חנה אנקרי, מאיר כחלון, אתי אלול בוכניק. שותפים נוספים ליצירה: שריאל יגודניק, מור דימרי, ישי בריסי. תודות נוספות: דודי מעיין,  ויליאם ועופר- יד בן צבי, פנינה שחם- מרכז מורשת יהדות לוב

The post המרכז לתיאטרון לוד על בימת התרבות הארצית עם הפקת מקור חדשה appeared first on מקומונט לוד.