במסגרת זו, יקבלו התלמידים נר נשמה, וסרט עטיפה (‘סטריפ’) לנר הנשמה, ובו מידע על אחד מחללי צה”ל מהעיר לוד.

התלמידים יוזמנו לחקור, ללמוד על הנופל ועל האירוע בו נפל וישתפו את חבריהם, מתוך שאיפה לפרוט את יום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה, לדמויות – להכיר את “הפנים והשמות” כולם.

במקביל, יקבלו אנשי החינוך מערך שיעור מותאם, שילווה את תהליך הלמידה של התלמידים ויעסוק בהנצחה, באנדרטאות ההנצחה בעיר לוד ובמשמעותם של נרות הנשמה והזיכרון.

“אני מתרגשת מאוד על ברכת הדרך ועל התמיכה של עיריית לוד ובית יד לבנים ביוזמה “כל הפנים והשמות כולם” של מרכז הפסג”ה, ציינה ד”ר שרון רחמים, מנהלת המרכז. “את ההשראה קיבלנו ממיזם דומה בעיר הרצליה, שהנציח את נופלי מבצע “צוק איתן” לפני כארבע שנים.

“במסגרת היוזמה, יצרנו במרכז הפסג”ה ‘סטריפ’ לכל אחד  ואחת מחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה בעיר. על הסטריפ – שם הנופל, שנת לידה ונפילה וברקוד לאתר ההנצחה של משרד הביטחון. הסטריפ הוא מדבקה ייעודית שתקיף את נר הזיכרון.

“הכנו מערך שיעור תומך והזמנו את כל בתי הספר בעיר לקחת חלק. המנהלים נענו לאתגר,  וכ-1,000 תלמידים בעיר לוד ידליקו השנה נר זיכרון לנופלי העיר לוד ביום הזיכרון הזה. אני מאמינה שהדלקת הנר והכרות מעמיקה לפחות עם אחד הנופלים מעניקה “פנים ושמות” לאירוע הלאומי ובעיקר מקרבת, ערכית ומשמעותית”.

רחמים משתפת כי “העבודה על המיזם לא הייתה פשוטה ודרשה זמן ויותר מכך פניות רגשית להתמודדות עם הסיפור האנושי והאישי של כל אחד מהנופלים. אנו רואים בכך מצווה גדולה והזדמנות להיות חלק מתהליך הנצחה וזיכרון, חלק ממה שהותירו אחריהם הנופלים. הכוונה להפוך את המיזם למסורת עירונית במהלכה בכל שנה ייפגש תלמיד לפחות עם שם אחד וילמד על החיים שנגדעו באיבם. עבורנו זכות גדולה”.

The post יום הזיכרון: מיזם חדש של בית יד לבנים ילווה תלמידים בהנצחת הנופלים appeared first on מקומונט לוד.

למה ברושים?

אני חושב לי מתחת לזיעה. אפוד ונשק על א’ זה מרגיש לי מאוד מוזר .
בעיניים מנסה לאתר את האימא או החברה. הם תמיד נשברות, אפילו הפולניות.

המימייה בהיכון. זו הייתה מימיית מסדרים מושלמת, אם הצער לא יהרוג אותם חוות הבקטריות שאספתי במימיה בטוח תהרוג אותם. אפילו אני לא הייתי מעז לשתות ממנה. אבל בשביל מים על העורף זה עובד.

לא הכרתי את החייל, קיבלנו פקודה מאיזה פיקוד למלא את תורנו בסבב בית הקברות.
שמצד אחד זה אומר קפיצה של שעתיים שלש אל מתחת לסינר של אימא.
אך מצד שני יש תמיד את העיניים האלה של האימא. עם המבט שבוחן אותך בבוז עצוב ותוהה על הזכות הקיומית שלך אל מול תלולית העפר שפעם הייתה בן לחבק ולאהוב.
אני לא חושב שהייתה לי אז תשובה לדילמה הקיומית הזאת.
היום, אני אפילו לא מסוגל לטעון טיעוני זכות.

מרחוק איתרתי אותן. הן היו צמודות וחבוקות. גופה הנערי נטמע בתוך הנשיות הלאה של האם. שתיהן מרושלות בלבושם המקומט.
האימא סופגת את תנועות הקדימה-אחורה של הילדה שפעם רקדה בסלון עם אהובה המת ועכשיו נענעה את עצמה קדימה ואחורה כאברך בתפילת הודיה.
בעוד כמה שנים, האהוב יהיה תמונה מאובקת שתשקיף בסלון, על הילדים שלה, מגבר אחר.
והאימא תדעך במחשכים אל….
אל הלא נודע.

אבל עכשיו, שתיהן מנותקות מהסביבה. שקועות בכאב הזה שמוחץ את עולמם.
אף אחד לא ניגש. מסביב הקהל בוהה בהן בפנים אטומות.
כולם לבושים במיטב מחלצותיהם משל באו לחתונה.
הגברים חמושים במשקפי שמש כמו טייסים מסיירת מטכ”ל והנשים בצעיפים צבעוניים שקופים על כל התפאורה.
לחשושים קטנים על איך ומה קרה ממקורות יודעי דבר, מרחפים להם כעננה.

אני מוודא שהריי-באן יושב טוב על ארכובת האף. רק זה חסר לי שמישהו יבחין בדמעה. אני משקיע הרבה מאמץ כדי להחניק את הפרץ.
עכשיו, אני בתפקיד, באתי לעבוד לא לבכות.

מפעם לפעם יבבה חנוקה מתפרצת אל הדממה ומשתתקת מיד.
אחרי חצי שעה מופרעת הזוועה בקול מתכתי שמבשר ממערכת “קריזה” חלודה ובאינטונציה יבשה על בואו של הרב הצבאי.

כמו במחזה, כולם הזדקפו לקראת הישועה שתחלץ אותם מיגונם.
רק האימא והחברה נשארו ישובות ומתנדנדות בקצב מונוטוני של עצמן. וקול לא נשמע.

הרב במדי א’ מדוגמים נחפז למערכת ההגברה ונוטל את המיקרופון.
יש לו עוד הלוויה אחת לפני החתונה.
אני מתפעל מכמות הברזלים שיושבת לו על החולצה ומכתמי הזיעה הטריים שצבר בדרך מהמכונית עד לכאן.

בארשת חשיבות של טנור ראשי באופרה הווינאית, הוא מזדקף ב”אל מלא רחמים….
הראש מתפוצץ לי כשהמילה “רחמים” חודרת למערכת העצבים המרכזית.
על איזה רחמים הוא מזמר הרב המפורזל הזה?

כי מהמקום שהחייל הזה ואני באנו ממנו אין “רחמים” וגם לא אל.
יש נגמ”שים ומטעני צד. פקודות מבולבלות וגופות מרוטשות

וגם אימהות שמרוב צער לא מסוגלות לבכות.
אמהות שבמקום לחבק את הילד שלהן, הן מחבקות ילדה-זרה
ילדה שעד אתמול חלמה על הכוכבים ועכשיו בוהה ברסיסי אבק חייה.
ושתיהן צוללות לבור שחור שלעולם לא יצאו ממנו שלמות.

ענני כעס ושנאה עצמית חשרו בתוכי וסופות זעם כיסו את עיניי.
הכיפה והכומתה הציקו לי בראש.
ידית הדריכה הזדונית של הנשק ננעצה לי במותן והאפוד שוקל לפתע טון.
לא הכיפה ולא הנשק נעמו לי עכשיו.
עצם קיומו של אל רחום וחנון קיבל עוד כמה סימני שאלה.
וכל קיומי ותכליתי כבן אנוש, חייל,דתי, ציוני, ישראלי…. התגמד לכלום זעיר אל מול ה”אל מלא הרחמים”.
ועתה הנני המוות, מחריב העולמות. אני הוא נושא המגפה שבא לוודא שיש גופה.

גם ניצול השואה שלי עמד פעם בפני דילמה דומה.
וכששאלתי את האיש עם היושרה הכי מבריקה בעולם הוא מלמל משהו על “שנית זה לא יקרה” ו”מסורת בית אבא”.
אני לא יכול לומר שהצלחתי לחלץ ממנו תשובה מועילה.

שורות, שורות, הם מסודרים שם.
“יש ערימה של דשא על החברה…”שרנו, בערבי שירת השחור.
מקדימה כבר חפורות השוחות. ממתינות לבאים בתור.
דמיינתי איך זה יראה כשאני אשכב שם מתחת לרב הצבאי מלא הרחמים.

בהלוויה האימא לא נשברה ורק החברה קצת כשלה ונשענה על הקצינה מחוליית המוות. החולייה הזו שמודיעה ומלווה את המשפחה.
ואז אבא שלה אסף אותה.
וזה היה מכמיר לראות את הגבר-גבר המשופם הזה קובר אותה בעדינות של פרפר. ואיך היא מתכדררת בו כמו ציפור ופצועה.
כן, וגם הפעם נמצאתי אשם במבט של האימא השכולה.

וכשנגמר הטקס עפתי לרנו 4 מודל טרנטה.
אני שונא בתי קברות. מאז לא חזרתי לבקר אף אחד.
סליחה.

The post למה ברושים? / טור מיוחד ליום הזיכרון appeared first on מקומונט לוד.

הערב התקיים במתנ”ס דנוור, במעמד ראש העיר עו”ד יאיר רביבו ורעייתו יקירה, ממלא מקומו אלי סער וסגנו יוסף חיים הרוש, מנכ”ל העירייה אהרון אטיאס, חברי מועצת העיר ובכירי העירייה, ובהשתתפות קהל של מאות תושבים. את הערב שערכה העירייה בשיתוף רשת המתנ”סים, הנחה דובר העירייה, יהורם בן ארוש.

בכניסה חולקה לכל הבאים, חוברת עם שירי הערב. בחוץ ניצבה תערוכת “בדרכם”, תערוכה על בני ובנות העיר לוד שנפלו במערכות ישראל ובעת מילוי תפקידם בצה”ל. את התערוכה הפיקו סטודנטים מתוצרת הארץ ואיילים.

ראש העיר, עו”ד יאיר רביבו, ציין כי החוט המקשר שנבחר לערב, הוא 70 שנות זיכרון, שבעים שנה של געגוע, כאב ועצב, אך גם שבעים שנה של תקומה, חוזק לאומי ותפילה לימי שלום וביטחון.

במהלך הערב הושמעו שירים וניגונים מ-70 שנות זיכרון וגעגוע, בהשתתפות תזמורת בית ספר יצחק נבון למחוננים ומצטיינים במוסיקה בניצוחו של מני מטלון, ויחד איתם, המקהלה הייצוגית הנפלאה של העיר לוד, שהוקמה רק בשנה שעברה, בניצוחה של חוה שייך. כן הופיעו הרכב ‘רימון’  של הקרן לפיתוח לוד בהדרכת עופר זינגר, הרכב יחידת הנוער – חדר 17 בניהולו המוסיקלי של ליאור נעמן, ואורחי הערב, רבקה זוהר ולירון לב בשירי הזיכרון שהפכו להמנון לאומי.

ערים “שרים וזוכרים”, הזכיר השנה לכל הבאים כי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא גם יום הזיכרון לנרצחי הטרור ולנפגעי פעולות האיבה.

הרב יהודה בן ישי, סיפר על המקרה הכואב שאירע באותו ליל שבת נורא בשנת 2011, כאשר מחבלים חדרו לישוב איתמר ונכנסו לבית משפחת פוגל, ורצחו בדקירות סכין את ההורים אודי ורות פוגל ואת שלושת ילדיהם- יואב בן 11, אלעד בן 4 והדס בת שלושה חודשים בלבד. הרב יהודה בן ישי, אביה של רות, השם יקום דמה, הודה על הזמנתו לשאת דברים בערב המיוחד, וציין בדבריו, כי בני משפחתו נפגעו כשליחים של העם, “הם רצחו את גופם, אבל לא את נשמתם, לאורך נלך”! הדגיש.

בסיום הערב עלו כל המשתתפים על הבמה, לשירת התקווה. הייתה זו הפקה מכבדת של ערב שירה בציבור מושקע ומרגש ביותר, כפי שציינו מאות הבאים בסיום הערב.

The post מאות תושבים ליוו את רבקה זוהר ותזמורות הנוער של לוד בערב “שרים וזוכרים” appeared first on מקומונט לוד.