כתבתו של עומר שרביט, זמן ישראל

כתריסר גברים התקבצו השבוע (ב׳) במבואה של עיריית לוד. כולם תושבי שכונת פרדס שניר, שמאות מתושביה חיים בלי מים בברזים מיום שני שעבר. הם דורשים מהעירייה לחדש את האספקה. “ניתקו כ-200 בתים, אנחנו קונים שישיות במכולת ושולחים את הילדים להתקלח וללכת לשירותים אצל קרובים ושכנים. איך אפשר לחיות ככה? יש חוק שאומר שאסור לנתק מים”, אומר לי אחד מהם, האני אל טורי.

יחד איתם נמצאים סגנית ראש העיר, אלווירה קוליחמן מסיעת לוד ביתנו, ושני חברי מועצה, מוחמד אבו שריקי ופידה שחאדה סאלחה מסיעת אלנידא אל ערבי. אם לא היו שם חברי המועצה, כנראה שהייתה מתפתחת מהומת אלוהים, יאמרו לי אחר כך.

אלווירה מדברת עם תאגיד המים של לוד, מנסה לחלץ מהם תשובות. “אמרתי למנהלת של התאגיד: ‘תחזירי את לחץ המים, כך שאלה שמחוברים באופן חוקי יוכלו לקבל אספקה’, והיא אמרה שהיא תבדוק את הקו”.

שם, שלושת חברי המועצה והתושבים ממשיכים מהעירייה לשכונה. אנחנו מגיעים לרגל המים המדוברת, שלכאורה ממנה נותקו התושבים. יש עליה שני מדי מים, ומספר רב מדי של צינורות שמחוברים אליהם באופן שנראה מאולתר.

למקום מגיעה אחת התושבות, קפאח אייד, בחורה שנראית צעירה יחסית. היא מתקשה לעצור את הדמעות. “כבר שבוע אני במצב קשה בלי מים”, היא אומרת לי. “את בעלי פינו לבית חולים בגלל שהוא חולה וצריך חמצן ואני עם חמישה ילדים שאחת מהם נכה. אני רוצה לשלם עבור המים, וכל השנים שילמתי לשכן שלי”.

אין שם צוות צילום של חדשות 12, וזו ככל הנראה לא הצגה או חדשות כוזבות. חם מאוד בחוץ, ואייד ממשיכה לעמוד לידנו על סף דמעות.

כל התושבים שאיתם שוחחנו אומרים שהם משלמים ארנונה ואין סיבה שלא יוכלו להתחבר למים, ושהם מוכנים לשלם עבור החיבור.

שכונה לא חוקית עם 7,000 תושבים

פרדס שניר היא שכונה לא מוסדרת, והגישה למקום היא בדרכי עפר. “בחורף צריך אוניה כדי להגיע לכאן”, הם אומרים. בשכונה יש כ-7,000 תושבים שחיים על קרקע המוגדרת חקלאית, שחלק גדול ממנה היה פעם בבעלות משפחת אבו קישק. רגל המים שאליה הגענו נמצאת ממש על הגבול בין פרדס שניר, שכל 2,000 יחידות הדיור בה לא חוקיות, כאמור, לבין נוה שלום, שהיא שכונה מוסדרת המקבלת אספקת מים מהתאגיד העירוני. מאות התושבים שנותקו מהחיבור חיים קרוב לשכונה המוסדרת, והתחברו לקו שעובר אצלה.

כולם עומדים שם כחצי שעה, ובינתיים מגיעים למקום עוד שני חברי מועצה. “נראה את האדונית פזית מסתדרת שבוע בלי מקלחת ובלי מכונת כביסה”, אומר לי אחד התושבים, ומכוון למנהלת תאגיד המים העירוני שאליה נגיע תכף.

במקביל, קוליחמן ממשיכה לדבר עם מנהלת תאגיד המים, והן מנסות לגבש פתרון ביניים. כשהאחרים שואלים אותה איך פתרה את הבעיה, היא אומרת לו שאם יעלה במשקל כמוה, גם הוא יוכל להטיל את כובד גופו כדי לפתור מצבים כאלה.

בחום הזה, מוקפת באנשים שחיים בלי מים בברזים, ההומור שלה בהחלט עוזר לעצור את הרגליים מבלטוש בקרקע ומהנחיריים להתרחב מזעם.

חיבורים פירטיים

לכאורה, הנבל בסיפור הזה הוא כאמור תאגיד המים העירוני, ובמקרה הזה נציגתו היא האישה המנהלת אותו, פזית נויברגר.

בשיחת טלפון, נויברגר אומרת לי כי “רגל המים הזו שעליה שני מדי מים, נועדה לתת מים לבערך 10-12 משפחות. בפועל יש 50 או 100 משפחות שמחוברות אליה, אני לא יודעת כמה, אין לי שליטה בשטח הזה, שהוא מעבר לגבול מבחינתי.

“מימייה שהייתה אמורה לתת מים ל-5 אנשים לא תרווה 50. זה לא שאין שם מים, אם אתה פותח את הברז ליד המדים האלה יש מים. לא ניתקתי, המים פשוט לא מצליחים להגיע למי שמתח קו של 600 מטר, כי זה לא אמור להגיע אליו”.

לפי ההסבר שלה, התאגיד לא ניתק את זרם האספקה והתושבים לא מקבלים את המים מהרגל הזו כי הם מחוברים אליה באופן פירטי, ובגלל שהתאגיד הנמיך את הזרם לרמה תקנית מבחינתו, הצינורות המאולתרים לא מצליחים לעמוד בביקוש.

ממילא, היא אומרת עוד, הרגל הזו הוצבה שם רק בגלל הקירבה לקו הראשי של השכונה המוסדרת השכנה. שאר התושבים בפרדס שניר, כמה אלפים כאמור, בכלל אמורים לקבל את המים ממקורות, שחיברה רק כתריסר תושבים מקומיים, והם מספסרים את המכירה בקבלנות משנה לכל שאר האלפים.

“רק עכשיו התחילו תהליכי הסדרה וסטטוטוריקה שמאפשרים שינוי ייעוד מקרקע חקלאית למגורים בפרדס שניר, ובעקבות זה מתחיל תהליך הסדרה שמטופל בעירייה ויסתיים בהנחת תשתיות”, ממשיכה נויברגר.

לדבריה, “בתוך השכונה יש מובלעת קטנה שנקראת נוה שלום, ששם יש תשתיות מים ששייכות לתאגיד המים. בזמנו, התושבים ביקשו לקבל מים, על אף שהם יודעים שלא צריך לספק להם.

“התאגיד הגיע להסכם עם כמה תושבים בודדים, שגרו בגבול שסמוך לנוה שלום, ששם אפשר להניח תשתיות מבחינה חוקית. הם ביקשו חיבור למדי המים ואמרו שהם יבואו עד לשם ויחברו בעצמם את הקווים שלהם מהבית. לנו אסור להניח בשטחים שלהם קווים, כי הקרקע לא מוסדרת ואין היתרי בנייה.

“ברבות הזמן הרבה תושבים התחברו באופן מאולתר ופירטי, יש הרבה גנבות מים והם מותחים צינור לא תקני, לא מתחת לאדמה, ואז עוברות מכוניות ועושות להם נזילות ופיצוצים ויש סכומי כסף גדולים לשלם והם לא משלמים.

“הרבה תושבים גנבו מים מהקו הזה והיו נזילות שהם לא, מתקנים עד שאחד התושבים התעצבן, הביא טרקטור ועקר משם את כל מדי המים והרגל וכל הצינורות, כי הוא היה באזור הכי נמוך והכל זרם אליו הביתה”, היא ממשיכה.

“אחר כך פנו שוב, חידשנו את הרגל הזו, כך שלשני תושבים בלבד יש מדי מים והם יודעים להגיד מה הצינור ששייך להם. עוד כמה משפחות אנחנו מחייבים על בסיס איזשהו אומדן, כי הם לא יודעים להגיד איזה צינור מגיע אליהם הביתה מרוב שיש שם בלגן. יתר המשפחות פשוט גונבות משם מים”.