ראשית, אסביר את תפיסתי על ידי הבהרת שני עקרונות בסיסיים, אשר משפיעים בעיני על האסטרטגיה של הנהגת הציבור הדתי (הפוליטית והרבנית) במשבר הדיור:מזה זמן רב שהשיח על יוקר המחיה ויוקר הדיור נמצא בראש סדר היום הציבורי במדינה. במאמר זה, אסביר מדוע לטעמי, השיח הכללי על יוקר הדיור בקרב הציונות הדתית מצומצם יותר באשר בציבור הכללי (החילוני בלעז), למה בעיה זו אינה בראש סדר העדיפויות של בכירי הציבור הדתי ונציגיו בכנסת, ולמה בראייתי, למי שמשתייך לציבור הדתי אמור להיות קל יותר (לפחות באופן תפיסתי) למצוא דירה במחיר סביר.

דירה זה דבר יקר – תמיד, במשך שנים רבות, עוד מזמן אבות אבותינו (אברהם קנה את מערת המכפלה ב-400 שקל), קניית נחלה בארץ הייתה משהו לא זול שיש להשקיע בו את מיטב כספינו וזמננו. כמו כן, וודאי שהבעיות הכלכליות נמצאות אצל כולנו, דתיים וחילונים, ובכלל מי אמר שצריך לקנות דירה בגיל 25?

החזק שורד – כמו בכל דבר בחיים, החזק, זה שיש ברשותו יותר משאבים, מצליח להשפיע ולהצליח הרבה יותר. יש כאלו שיכולים לקנות דירה ברעננה ואחרים שיוכלו לקנות דירה רק בעלי או בחריש.

עקרונות אלה רלוונטיים ונכונים גם לציבור הכללי וגם לציבור הדתי. אך השוני בהסתכלות של שני הציבורים על יוקר הדיור הוא ברמה המערכתית ובחיבור לפריפריה. אחד ההבדלים הוא שרוב הציבור הכללי (בהכללה גסה) ממקד, או שואף למקד את אזור מגוריו ועיסוקיו המשפחתיים והיום יומיים מבחינה חברתית, תרבותית וחינוכית סביב אזורי הערים המרכזיות ובסביבה דמוגרפית איכותית (ירושלים, פתח תקווה, חיפה, נתניה וכו’).

לעומת זאת, בציבור הדתי, ישנם מספיק כלים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים (וגם כלכליים) לאלו שמעוניינים לבסס את חייהם המשפחתיים גם בפריפריה, במרחק נסיעה מאזורי הביקוש. כמובן שגם בקרב הציבור החילוני ישנה התיישבות מפותחת בפריפריה, אך בהיקפים מצומצמים הרבה יותר.

ההתיישבות המשגשגת ביהודה ושומרון מדגימה את מודל זה באופן מיוחד. לצד הבסיס האידיאולוגי של קידום ההתיישבות על כלל אזוריה (מקריית ארבע ועד קדומים) וביישובי הדרום והצפון (חספין, נוב, מורשת וכו’). קיומה ופיתוחה מאפשרים לזוגות צעירים לבנות את חייהם קרוב מאד לאזורי הביקוש (15 דקות מפתח תקווה, 20 דקות מירושלים, וכו’), במחיר אטרקטיבי במיוחד ולצד מרכז חיים חברתי ותרבותי בקהילה איכותית.

כך, במקום לקנות דירה באחת הערים המרכזיות (ירושלים, פתח תקווה או אפילו בראש העין), נוכל לקנות דירה גדולה יותר במרחק נסיעה קצר במיוחד מהמרכז וירושלים ובמחיר נמוך מהשוק המקומי (איפה עוד תמצאו בארץ דירת 5 חדרים ביישוב איכותי וקרוב לאזורי הביקוש בפחות מ-1,000,000 ₪ ?).

גם במפלגה המגזרית, “הבית היהודי”, מבינים היטב את המצב החברתי החדש שהתגבש בצוותא עם המניעים האידיאולוגים, וחבריה מנסים לקדם את ההתיישבות בכל דרך אפשרית, הגם שעל חשבון המרכז והפריפריה. ח”כ אורי אריאל היה אמנם שר הבינוי והשיכון, אך אין זה  סוד שעיקר עניינו בתפקיד היה בשל האפשרות להשפיע על הבנייה בשומרון, אותה ניסה לקדם ללא הרף. אריאל אמנם קידם מספר רפורמות שהשפיעו על כלל הציבור (בכל זאת, כשר זהו תפקידו), אך נראה שהרי השומרון יקרים ללבו מעט יותר.

על כן, לא במקרה, משבר הדיור “הכללי” לא קיבל תשומת לב מרכזית בקמפיין הבחירות של “הבית היהודי” לכנסת הנוכחית או בקודמת וגם לא במו”מ להרכבת הממשלה, בהם התמקדה המפלגה בנושאי החינוך, הביטחון, וכן, גם בהתיישבות בשומרון. לטעמי, דבר זה מתאפשר, מכיוון שרבים בציבור הדתי מבינים שכדאי להמשיך ולהשקיע בבניית הארץ, ובעצם פתרון משבר הדיור נמצא כבר זמן רב כאן, 15 דקות מפתח תקווה.

The post דעה: מדוע מצוקת הדיור אינה בראש סדרי העדיפויות של הסרוגים? appeared first on מקומונט לוד.